מטלת קורס במשפטים

דיני חוזים

פתרון שאלה 1:

אופן חלוקת החיובים בחוזה הנתון מעלה את הצורך בבחינת מעמדם של החיובים. בפסיקה[1] מובחנים שני מערכי חיוב: האחד, חיובים עצמאיים-מותנים. השני, חיובים מקבילים-שלובים. לטענת הקונה, המדובר בחוזה מכר[2] (להלן: "חוק המכר") בו נפוץ[3] השימוש בחיובים מקבילים וזכותה להשהות חיובה בדין[4]. יש לראות בחובה להעביר התשלום השני כחיוב מקביל (בד בבד) להעברת הבעלות והחזקה ברכבים, על-ידי המוכרת, לאור אחידות המועדים לביצוע (01.10.2012). משהודיעה המוכרת ביום הביצוע על העיכוב, מניה וביה שמתעכב גם ביצוע העברת התשלום השני בגין המכר. לטענת המוכרת, חובת הקונה עצמאית לאור הפרדת החיובים בסעיפים שונים ובהינתן פירוש תכליתי לחוזה, הרי שעיכוב כאמור שקול לפיצוי מוסכם, כפי הקבוע בסעיף 2 לחוזה, המלמד על צפיית הצדדים להיתכנות העיכוב. יתירה מכן, בהינתן פירוש מילולי להבדל שבין ההיגד 'לא יאוחר מיום' ובין 'עד ליום' מלמדת כי הצדדים התנו[5] על תחולת סעיף 23 לחוק המכר, וכל צד מתחייב באופן עצמאי להשלים חיוביו וללא תלות בחיוב הצד שכנגד. זאת ועוד, שעצם הנכונות להעביר הרכבים במועד קרוב ונקוב (15.10.2012) מלמד כי אין להכיר זכות בהשהיית התשלום השני. טענה חלופית לקונה, אפילו החוזה אינו קובע כי החיובים שלובים, ניתן ללמוד כן מהנסיבות ומכללי ההיגיון והשכל הישר[6]. כך, שעצם הודעת המוכרת מהווה הפרה צפויה, ובצירוף נכונות המוכרת לקיים את חיובה בעתיד הקרוב, מהווים יחד חיוב מקביל המתמשך על בסיס רצון לפעול על-פי החוזה, ואשר מזכה את הקונה להשהייה מקבילה בחיובה אף מכח חובתה, הקבועים בסעיפים 10 ו- 14 לחוק החוזים[7] (להלן: “חוק התרופות”) לפעול להקטנת נזקה[8], שנגרם בשל העיכוב הנצפה בעת מתן ההודעה. לתשובת המוכרת, המדובר בסוגיית השעיית קיום קרוב[9], וחרף הדמיון להפרה צפויה, נדרש כי ההפרה תהא יסודית וכי לקונה יש חשש כי לא יקויים החיוב כליל. כאמור, בתוכן ההודעה הובעה נכונות לביצוע החיוב וממילא שסעד עצמי מסוג זה לא יוותר ללא בטוחה סבירה וללא קביעה לתקופה סבירה.

פתרון שאלה 2:

2.1. חוק התרופות מונה שורה של סעדים העומדים לרשות הנפגע מהפרת חוזה. סעיף 2 קובע כי, זכות הנפגע לפיצויים עשויה לבוא בנוסף לזכותו לבטל את החוזה או לתבוע את אכיפתו. סעיף 9 קובע כי ביטול חוזה עקב הפרה, מצמיח חובת השבה הדדית של הצדדים לחוזה. סעיף 10 קובע את יסודות הפיצויים באשר לנטל ההוכחתם על-ידי הנפגע והם: נזק, הפרה, קש"ס בין ההפרה לנזק,  צפיות לקש"ס בכח או בפועל וגובה הנזק. העובדה שחוזה בוטל על ידי הנפגע, ועקב כך צמחה חובת השבה, אינה גורעת מזכותו של הנפגע לתבוע פיצויים בגין הפרת החוזה, כולל פיצויי קיום. פיצויי קיום נועדו[10] להציב את הנפגע בנקודה בה הוא היה אלמלא הופר החוזה, ובכך באה לידי ביטוי ההגנה המשפטית על אינטרס הציפייה של צדדים לחוזה. ביטול החוזה וביצוע השבה אינם שוללים את זכותו של הנפגע, לקבל פיצוי על הרווח שנמנע ממנו בשל כך שהחוזה לא קוים, אלא שבקביעת שיעור הפיצוי יש להתחשב בכך שהייתה השבה שאם לא כן עלול[11] הדבר להביא לכפל פיצוי. לטענת הקונה, מהות החוזה הוא באספקת הרכבים ואי אספקתם מהווה הפרה. במבוא לחוזה הוצהר על ידיעת המוכרת בדבר הקשר שבין הרכבים המיועדים ובין קיומם של לקוחות והתחייבויות חוזיות נלוות שרווח בצידן. כן מוצהר שם, דבר הכוונה העסקית להפיק רווח ממוני מהרכבים המיועדים. אלמלא הופר החוזה, היה מופק הרווח מן החוזים הנלווים כאמור ומן הפוטנציאל העתידי. לעסק, כפי שנצפה בעת החתימה[12]. להגנת המוכרת, יש להפריד בין הצפיות לגבי החוזים הנלווים לבין רווחים פוטנציאליים עתידיים. באשר לראשון, על הקונה נטל ההוכחה באשר לקיום ולגובה הנזק בנתונים עובדתיים,מדויקים ואמינים[13]. באשר לאחרון, ישנו ריחוק בצפיות ולכן, קביעת שיעור פיצויים לאובדן רווחים בעתיד כורכת השערות וניחושים, לגבי מציאות שלא התקיימה בשל כך שההתקשרות לא מומשה. הואיל וסגירת העסק לא היתה מחויבת במציאות הרי שלא סבלה נזק של ממש[14] בשל פוטנציאל עסקי שלא היה קיים בעת חתימת החוזה, הרי שלא ניתן להצביע[15] על הערכה, אומדן או פער ביניהם כדי להכריע ואין[16] להותיר זאת בידי בית המשפט. לתשובת הקונה, ניתן להעריך רווחים פוטנציאלים כאמור באמצעות נתונים מעסקים מקבילים, הגם שלמוכרת שמורה אותה יכולת להפריך הערכות אלה, אך לבית המשפט נתונה[17] סמכות לאמוד את הערכת הרווח לאור מכלול הנתונים שיפרשו לפניו. על פי עיקרון זה, את שיעור הנזק יש להוכיח בדרגת ודאות סבירה בלבד. השימוש באומדנה, על ידי בית המשפט, בא ליתן תשובה ראויה במקרים קונקרטיים, שם נזק מסוג אובדן רווח הכרוך בהערכות והשערות, ולכן ניתן וראוי לנקוט[18] גישה מקילה עם נפגעת המבקשת לפסוק לה פיצויים.

2.2. בהלכת מלון צוקים הנ"ל, הובעו גישות שונות בשאלה האם נפגע מהפרה יכול לקבל פיצויים שליליים. השופט מלץ סבר כי סעיף 10 לחוק התרופות, הקובע את זכותו של נפגע מהפרת חוזה לפיצויים, עוסק בפיצויי קיום בלבד. לשיטתו הלכה דעת הרוב לפיה, פסיקת פיצויי הסתמכות אפשרית כתחליף ראייתי בלבד ולא כאמת מידה עצמאית. בדעת מיעוט, השופט חשין סבר כי ניתן לפרש את סעיף 10 הנ"ל כמעניק לנפגע אפשרות בחירה בין פיצויי קיום לפיצוי הסתמכות. כן הוער שהשתת פיצויי הסתמכות מהווה הרתעה וחינוך למפר וראוי לשקול הטלתו בנוסף על פיצויי קיום. המוכרת תטען כי, לא ניתן להוכיח את יסודות סעיף 10 הואיל ולא ניתן להראות קשר סיבתי בין הפרת החוזה לבין סגירת העסק. זאת ועוד, שסעיף 14(א) מטיל על הנפגע חובה לפעול להקטנת נזקו. הקונה היתה יכולה להקטין את נזקיה על ידי התקשרות עם ספק אחר ולהשאיר העסק. בהלכת דלג'ו הנ"ל נקבע כי, הואיל ובמסגרת פיצויי הקיום לעיל, חישוב הפסד רווח עתידי לא נוכו ההוצאות הצפויות, אותן היה צריך לנכות מהרווחים הצפויים. לפיכך, ככל ובית המשפט יקצוב תקופה קצרה יותר, לצורך פסיקת אובדן רווחים לקונה, כך אין להכיר בשיפוי הוצאות הקונה, וההפך. אילו היתה הקונה פונה לספק אחר וממשיכה העסק, היה ניתן לעשות שימוש בסעיף 14(ב).

2.3. יש להבחין בין נזק שנגרם ללקוחות הקונה עקב הפרת המוכרת לבין נזק שנגרם עקב סגירת העסק. כאמור לעיל, סגירת העסק לא היתה מחוייבת במציאות אלא שבתקופה 01.10.2012 ועד 01.12.2012 מקור כל נזק הוא בהפרת המוכרת. לכן, זכאית הקונה לתבוע שיפוי מהמוכרת בגין זה בלבד ובכפוף לחובת הקטנת הנזק. ככל שהיתה הקונה עושה כן היתה זכאית לתבוע החזר הוצאות מהמוכרת בתנאי בהיו סבירות[19] בנסיבות הענין.

2.4. לפי סעיף 13 לחוק התרופות, יכולה הקונה לטעון לנזקים לא ממוניים שנסובו לה עקב ההפרה כגון, פגיעה במוניטין ועגמת נפש. פיצויים אלו יינתנו על-פי שיקול הדעת של בית המשפט, ואין חובה להוכיח שיעור הנזק, אלא שדרישת הצפיות חלה גם לענין זה. המוכרת תטען כי, הפסיקה[20] מצמצמת תרופה זו ובמקרה דנן אין אחיזה לטענה שכן מוניטין לא היה קיים ערב כריתת החוזה ועגמת נפש היתה תלויה בקונה, שבחרה לסגור העסק. לתשובת הקונה, יש מקום להרחיב[21] ההכרה בנזק לא ממוני, בעיקר כאשר אדם מנסה להקים עסק ונכשל בשל הפרת חוזה מתמשכת.

2.5. המבחן[22] לפי סעיף 15(א) סיפא לא ייעשה על פי הנזק אשר נגרם בפועל, כפי שמתברר בדיעבד עקב ההפרה, ואין זה מעלה ואין זה מוריד, אם בפועל לא נגרם נזק כלשהו או אם נגרם נזק העולה על השיעור המוסכם. השאלה היא אם הפיצויים נקבעו תוך יחס סביר לנזק, שניתן היה לצפותו מראש בשעתו בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת להפרה מן הסוג שאירעה בפועל. נקודת המבט מכוונת לאומד דעתם של הצדדים בעת עריכת ההסכם, אך שאלת הסבירות נבחנת לאור ההפרה היום בפועל. לטענת הקונה, בעת חתימת החוזה ובראי מכלול הנסיבות, צפו הצדדים כי איחור באספקת הרכבים תביא לנזק בעלות הכנסה יומית לעסק. יחס הנזק של 4% ליום עסקים שנפגע וגורם להפרה כלפי צדדים שלישיים הינו סביר בחוזי מכר מהסוג דנן. להגנת המוכרת, הואיל והקונה סגרה העסק והואיל והפיצוי הנתבע הינו קיום, כל שכן באם מבוצעת השבה כדין, הרי שמתן פיצוי מוסכם מהווה פיצוי כפול בגין אותה הפרה[23]. ממילא שלבית המשפט סמכות לפחית פיצוי מוסכם מכח סעיף 15.

2.6. באשר ליחס בין פיצויים מוסכמים לשאר הרי שככלל, סעיף 15 לחוק התרופות קובע כי הפיצוי המוסכם יהיה במקום פיצויים לפי סעיפים 10-14. בפסיקה[24] נקבע כי, בהעדר הוראה נוגדת בחוזה ניתן לצרף תרופות, כל עוד אין מדובר בסתירה מהותית וכל עוד אין בצירוף תרופות משום כפל תרופה. ברם, אם הפיצוי המוסכם מפצה על נזק אחד בלבד, ניתן לצרף פיצויים על נזקים אחרים. מעבר לנושא הפיצוי המוסכם, ניתן לצרף את הפיצוי על אבדן הרווחים עם פיצוי על נזק תוצאתי (תביעות הלקוחות של הקונה), ולצרף בנוסף פיצוי על נזק לא ממוני, כיוון שמדובר בפיצויים על נזקים שונים, כך שאין כפל פיצוי.